כספי ואח' נ' פלאפון תקשורת בע"מ

פסק דין

חיוב תאגיד תקשורת בתשלום פיצוי לטובת לקוחו, בעקבות פנייה יזומה של תאגיד התקשורת אל הלקוח – עמו נקשרה עסקה כחצי שנה קודם לכן – "לשדרג" את הסכם ההתקשרות, כשבפועל מדובר היה בעסקה לשדרוג (upgrading) משמעותי מבחינת תאגיד התקשורת, ושדרוג יורד (downgrading) ניכר מבחינת הלקוח, באופן שהעסקה החדשה הייתה נעדרת היגיון כלכלי ולמעשה היא הייתה בלתי רציונאלית מבחינת הלקוח – זוהי הסוגיה העומדת במוקד התביעה שלפניי.

הצדדים ועיקרי טענותיהם:

בחודש פברואר 2010 התקשרה התובעת 2 (להלן – "התובעת") עם הנתבעת בהסכם שעניינו רכישה של שני מכשירי טלפון נייד, בעלות של 4,171 ₪ למכשיר. התובעת אמורה הייתה לשאת בתשלום עבור המכשירים ב – 36 תשלומים חודשיים עוקבים ושווים, זאת במסלול של חיוב וכנגדו זיכוי. היינו, למעשה, התובעת לא אמורה הייתה לשאת בתשלום נפרד עבור המכשירים.

לטענת התובעת, כנגד ניוד מספרים מתאגיד תקשורת מתחרה אל הנתבעת התחייבה הנתבעת לשלם לתובעת את עלות "הקנס" הכספי שהיה על התובעת לשלם לתאגיד התקשורת המתחרה.

מספר חודשים לאחר מכן, בחודש ספטמבר 2010, במסגרת שיחת טלפון שהתקיימה בין הצדדים, הגיעו הצדדים להסכם נוסף. התובע 1 (להלן – "התובע") העיד שהפנייה "לשדרג" את המכשירים (שהיו ממילא מדגם מתקדם) הייתה ביוזמת נציג הנתבעת (עמ' 4, ש' 22). נציגת הנתבעת שהתייצבה לדיון לא ידעה להשיב האם מדובר בשיחה שהתקיימה ביוזמת נציג מטעמה או ביוזמת מי מהתובעים (עמ' 5, ש' 17). עדות התובע מהימנה עלי ואני מקבל את גרסתו לפיה היוזמה לערוך עסקה נוספת, שנייה, בתוך פרק זמן קצר לאחר עריכת ההסכם הראשון, הייתה ביוזמת הנתבעת.

אין מחלוקת שההתקשרות השנייה נערכה בשיחת טלפון. אין מחלוקת שהנתבעת לא שלחה לתובעת הסכם התקשרות, תמצית הסכם או מסמך אחר בו מפורטים פרטי העסקה החדשה.

אין מחלוקת שבעסקה החדשה הוסכם על השבת המכשירים שנרכשו בחודש פברואר 2010 (בתמורה להשבת המכשירים שולם לתובעת סך של 200 ₪ עבור כל מכשיר, ובסה"כ – סך של 400 ש"ח) ועל רכישה של שני מכשירים חדשים, בעלות של 3,754 ₪ כל-אחד. אין מחלוקת שתמורת המכשירים החדשים אמורה הייתה להיעשות במסלול של חיוב וכנגדו זיכוי.

לטענת התובעים, הוסכם שבמסגרת העסקה החדשה לא תוסיף הנתבעת לחייב את התובעת עבור המכשירים "הישנים" (שנרכשו חודשים ספורים קודם לכן והוחזרו לנתבעת). לטענת הנתבעת, היה על התובעת להוסיף ולשאת בתשלום עבור המכשירים הקודמים (שהוחזרו אליה זה מכבר).

מחלוקת כאמור הובילה את התובעת לשוב ולנייד את מספרי הטלפון לתאגיד תקשורת מתחרה.

בגין התנהלותה הנטענת כאמור של הנתבעת עותרים התובעים בדרישה לחייב את הנתבעת לשלם להם פיצוי על סך של 32,000 ₪.

לאחר בחינת כתבי הטענות ושמיעת עדויות הצדדים בדיון, נחה דעתי שדין התביעה להתקבל, בחלקה.

עילת תביעה לתובע:

שני הסכמי ההתקשרות הינם בין התובעת לנתבעת. אין מחלוקות שהתובע אינו צד להסכמים. המשמעות הינה, שבין התובע לנתבעת אין יריבות.

חיוב הנתבעת בתשלום עבור "קנס" שהיה על התובעת לשלם לתאגיד תקשורת קודם:

התובעת קיבלה לרשותה עותק של הסכם ההתקשרות הראשון. ההסכם כאמור לא הוצג בפני בית

המשפט, לא על ידי התובעים ולא על ידי הנתבעת. היינו, לא ניתן לבחון האם הוראותיו של ההסכם כללו הוראה המחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת את שיעור ה"קנס" שעליה לשלם לתאגיד התקשורת הקודם. כבר מהטעם כאמור, דין התביעה ביחס לרכיב תביעה זה להידחות.

מעבר לאמור, לא עלה בידי התובעת להוכיח את שיעור "הקנס" אותו היא נדרשה לשלם. התובעת לא ידעה לציין מהו שיעורו המדויק של "הקנס", לא הוצגה אסמכתא מתאימה המעידה על שיעור "הקנס" (אין די בהצגת קבלה המעידה על תשלום סך של 7,500 ₪ לב"כ תאגיד התקשורת המתחרה; אין בעצם התשלום להעיד על כך שמדובר בתשלום בגין "קנס" יציאה), וממילא – אין התאמה בין הסכום הנקוב בקבלה כאמור לבין הסכום הנקוב בכתב התביעה (ראו סעיף 6 לכתב התביעה).

כמו כן, לא הוצגה אסמכתא המעידה על כך שהתובעת אכן הודיעה לנתבעת על שיעור ה"קנס" ומסרה לנתבעת אסמכתא המעידה על שיעורו המדויק.

הדרישה לפיצוי כספי בגין היעדר תשלום "הקנס" – נדחית.